הסיפור עם שוברים שתיקה מאפשר להדגים איזו תופעה קלאסית ומעניינת:
ההבדל בין עמדות הרוב של שני המחנות הוא יותר בנתינת הדגש מאשר על הצמדת ערכי אמת מוחלטים
כלומר במחנה הימין הדגש הוא כרגע על השתקת הביקורת ובשאלה "מדוע מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ", כלומר עלות מול תועלת. מניח שרוב מחנה השמאל יסכים שאין כל פסול בהעברת הביקורת על הנשיא אבל עבורם אין זה העיקר. עבורם העיקר הוא טוקבקים מסיתים המלווים אותה ביקורת, העדויות עצמן והקונטקסט שבו הם מתארעים. עבור הימין העדויות והמקרים שמאחוריהן גם אם נכונות אינן העיקר לעומת הנזק התדמיתי.
במובן מסוים השיוך למחנה האידיאולוגי מתקבע לפי סוג הרצפטורים (הנרכשים?) שיש לאדם לפריטי מידע מסוימים, מה שמונע כל דיאלוג פרודקטיבי, כי גם אם נסכים על עובדות לא נסכים על העיקר.
זה עיקרון כללי ואפשר לבחון אותו גם בדומיינים אחרים, למשל בנושאי מגדר שגם שם יש רגישויות שונות.
לפיכך בשביל לגדול אידאולוגית יש להגדיל את הרצפטורים בבליינד ספוטס באופן מאולץ. אבל למה שמישהו יעשה דבר שכזה?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה