שני ציטוטים יפים מפסוקי השטן

“What kind of idea are you? Are you the kind that compromises, does deals, accomodates itself to society, aims to find a niche, to survive; or are you the cussed, bloody-minded, ramrod-backed type of damnfool notion that would rather break than sway with the breeze? – The kind that will almost certainly, ninety-nine times out of hundred, be smashed to bits; but, the hundredth time, will change the world.” 

=========

“Everest silences you...when you come down, nothing seems worth saying, nothing at all. You find the nothingness wrapping you up, like a sound. Non-being. You can't keep it up, of course. the world rushes in soon enough. What shuts you up is, I think, the sight you've had of perfection: why speak if you can't manage perfect thoughts, perfect sentences? It feels like a betrayal of what you've been through. But it fades; you accept that certain compromises, closures, are required if you're to continue.” 

רגישויות לדיעות

הסיפור עם שוברים שתיקה מאפשר להדגים איזו תופעה קלאסית ומעניינת:

ההבדל בין עמדות הרוב של שני המחנות הוא יותר בנתינת הדגש מאשר על הצמדת ערכי אמת מוחלטים

כלומר במחנה הימין הדגש הוא כרגע על השתקת הביקורת ובשאלה "מדוע מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ", כלומר עלות מול תועלת. מניח שרוב מחנה השמאל יסכים שאין כל פסול בהעברת הביקורת על הנשיא אבל עבורם אין זה העיקר. עבורם העיקר הוא טוקבקים מסיתים המלווים אותה ביקורת, העדויות עצמן והקונטקסט שבו הם מתארעים. עבור הימין העדויות והמקרים שמאחוריהן גם אם נכונות אינן העיקר לעומת הנזק התדמיתי.

במובן מסוים השיוך למחנה האידיאולוגי מתקבע לפי סוג הרצפטורים (הנרכשים?) שיש לאדם לפריטי מידע מסוימים, מה שמונע כל דיאלוג פרודקטיבי, כי גם אם נסכים על עובדות לא נסכים על העיקר.

זה עיקרון כללי ואפשר לבחון אותו גם בדומיינים אחרים, למשל בנושאי מגדר שגם שם יש רגישויות שונות.

לפיכך בשביל לגדול אידאולוגית יש להגדיל את הרצפטורים בבליינד ספוטס באופן מאולץ. אבל למה שמישהו יעשה דבר שכזה?

כנסיית השכל

בשנות האלפיים אני זוכר ששמעתי הרבה ביקורת על ויקיפדיה

ביקורת על האיכות ואמינות המידע

רוב ככולה הייתה טכנופובית ולא מבוססת

שנים לאחר מכן שמעתי את הביקורת הראשונה המעניינת

והיא שויקיפדיה היא מעין הכנסייה המודרנית

במובן שבו לכל שאלה יש תשובה מוגדרת ומוסכמת

והקלות שבה מגיעים לקונצנזוס על כל נושא, המוחלטות והריכוזיות של הנכונות הינה בעייתית

ויקיפדיה היא מטרה לא כל כך מעניינת, אבל ההרחבה הטריוויאלית היא לחיפוש של גוגל ולפייסבוק

פייסבוק היא כנראה המקום הכי מעניין לביקורת הזאת

אנשים מדברים שם על דברים

על מה הם מדברים שם?

על אותם הדברים

ומה הם אומרים על הדברים האלה?

איזה שניים שלושה דברים ברמות ניסוח טובות יותר ופחות

ומה הם יודעים?

בערך את אותם הדברים - "שמעת ש..." - כן, שמעתי וכולם שמעו וכולם יודעים

כל זאת מעלה את התהייה הקיומית - עד איזה גיל נמשיך לבזבז קריאה וכתיבה ומחשבה ודיבור

עד מתי נהדהד את אותם הדברים

לתחושתי פוליטיקה ואידאולוגיה הפכו במובן רב לאופרות סבון, איזשהו עיסוק לעקרת הבית העייפה שחזר מהמשרד ואין לו כוח לשום דבר אחר

אופיום כלשהו אם תרצו

קריאה רוחבית שבאה על חשבון קריאת עומק

שיטוט אקראי לעומת תוכן בדחיפה

איזה שעמום באמת

** זהירות ** ספוילר לחודש אוגוסט 2015

אני אוהב במיוחד תקופות אלו של אקשן ואפקטים מיוחדים

חיכינו עונה שלמה של קיץ למשהו טוב

וסופסוף הנה הפרק המיוחל הגיע

מלא בדם ורגשות כפי שקיווינו שיהיה

אמנם קיווינו למלחמה של ממש אבל גם זה מספק (בינתיים)

ריבוא אדם יוכל לגנוח בפייסבוק ולגמור - אההה אהההה תינוק מת אהההה

ובעזרת השם שלהם להנכיח את צדקתם ואפסות קיומם בשצף של כתיבה מן הלב המדמם דם כל כך מתוק

ועיניו של הדרקון חרדי שטוף הטירוף והסכין בידו מחרמנות עד מאוד גם הן ותגובת הימין הלא מתנצל אף היא מעוררת בנו צדקת חלציים

והדעת לא נותנת את הדעת והאנפרונדים ושאר לוחמת הגרילה והנשיא הו הנשיא

הנה סופסוף סיבה לקום בבוקר ומעט לדון בו עם נהגי המוניות והעמיתים לשולחן וקצת תוכן למהדרי החדשות

רק אל תספיילרו לי עדיין לא ראיתי את המהדורה של 20:00 של היום ואינני יודע אם בסוף תופסים אותם בחיים או לא

מטריאליזם והשיטה המדעית ומדעי היומיום

אני לא אגיד הרבה בנושא הזה כי קל להסביר אותו אני חושב

יש אנשים שמבקרים את הגישה המטריאליסטית שהיא הפרדיגמה המובילה את המדע כיום
בקצרה הייתי מתאר את הגישה הזאת כגישה שטוענת שהכל ניתן להסברה ע"י חוקים פשוטים ששולטים בחלקים יסודיים הנמצאים בחלל רב מימדי כלשהו (לא משנה כרגע אם אטומים או קווארקים או כל דבר יסודי אחר שנמצא)

זו גישה של רדוקציה - השלם הוא סך חלקיו, ובמעקב אחרי החלקים נוכל להבין את השלם

דוגמה קיצונית - נמפה את המוח נוירון אחר נוירון, וכשיהיה לנו מודל שלם נבין איך המוח עובד
ובאמת עושים זאת היום
משתמשים ב-MRI לפרוס פרוסות של המוח, ואז משתמשים במחשבים לבנות את המודל התלת מימדי של כל החיבורים

יש לגישה הזאת חסרונות

למשל, אני מסכים שיש תהום גדולה בינה לחווייה היומיומית שלנו
החל בחוויית התודעה וכלה ביחסים בין אנשים, או כלכלה
לגישה המטריאליסטית אין עדיין בשורה רבה להציע בתחומים הללו
זו הסיבה שבעיניי העיסוק במדעי היומיום הוא ראוי
אבל מישהו שעובד במסגרת הגישה המטריאליסטית אינו בהכרח סגור לכל גישה אחרת שתהיה אפקטיבית

מה שעדיין לא השתכנעתי בו הוא שיש איזושהי בעיה או אלמנט שרירותי בשיטה המדעית. העקרונות של השיטה המדעית (סתם בשלוף) הם שאין סיבה לדון בתופעות שאנחנו לא יכולים להגדיר במילים ולבחון בניסויים (או במילים אחרות דברים שנותנים כוח חיזוי)

זו הגדרה רחבה מאוד והיא רלוונטית לחלוטין גם אם זונחים את הגישה המטריאליסטית ועוברים למודל אנימיסטי או כל דבר אחר

אני חושב שהשיטה המדעית הייתה מאוד אפקטיבית בהיסטוריה שלנו, לאו דווקא ככלי לגילוי אלא כלי להמשגה והסדרה ורתימה ואיחוד של ידע
גילוי קורה במקרה, בטעות, בגאונות, בטיפשות, את זה קשה לצפות
אבל השיטה המדעית מסננת את המוץ מן התבן
באמת שטרם שמעתי ביקורת מוצלחת על השיטה המדעית

וזה נכון שהפרדיגמה היום היא מטריאליסטית, אבל יש כמה יוצאי דופן כמו פיסיקה סטטיסטית או קוונטית למשל, שתיהן חיוניות למדע וקשה לומר שהן לוקות במטריאליזם

בתקווה יום אחד נעבור איזושהי מהפכה שתאחד שמים וארץ
השמים והארץ הפעם יהיו חוויית התודעה והעולם המטריאלי
ואני חושב שמדענים יקבלו את זה בברכה

אני חושב שהחיפוש אחר ידע הוא בראש ובראשונה חיפוש אחר יכולת חיזוי
כזו שמאפשרת לבנות מיקרוגל למשל

הייתי שמח לראות את המיקרוגל של קנדידטים אחרים
ואז אשתכנע בקלות שהמדע המערבי מפספס משהו עקרוני

תו"ל פיננסי

הנה אוסף התובנות שצברתי

מוזמנים לערער עליהם

המטרה: למזער את ההתעסקות שלי בנושא הכספים ובכל זאת להרוויח תשואה נאותה.

אי אפשר לנצח את השוק

סימוכין

מה עושים?

להשיג ביצועים קרובים לשוק זה אפשרי באמצעות מדדים (קרנות מחקות מדדים הן בעלות עמלות נמוכות)

לכן האסטרטגיה היא לעשות את זה ולמזער עמלות כמה שאפשר

הקטנת הסיכון נעשה באמצעות גיוון תיק ההשקעות
הנה סימולים של 3 קרנות מחקות:
5112628
5117601
5117585

הבנקים עובדים נגדנו

העמלות על קנייה/מכירה הם גבוהות, תוסיפו לזה את דמי השמירה (גניבה)

מה עושים?

עוברים לבית השקעות שם אין דמי שמירה והעמלות יחסית נמוכות (קנייה ומכירה של מניות 0.09% למשל)

פנסיה

שוב, הפרמטר העיקרי (היחידי?) הוא העמלות

הכי טוב שאני מכיר זה 0.09 על הצבירה ו-0.9 על הפקדה

מה עושים?

מתמקחים / עוברים

מסקנות על פייסבוק

הייתי אי אילו חודשים מחוץ לרשת החברתית וחזרתי. הנה מסקנותיי (אולי הן ספציפיות ואישיות).

השורה התחתונה - שימוש פעיל ויומיומי בפייסבוק גובה מחיר כבד של זמן, תשומת לב ואושר. התמורה, שאכן קיימת, איננה שוות ערך.

צעדים ראשונים בחוץ - פייסבוק איננה חיונית

מעל לכל, עבורי הפחד להפסיד "משהו חשוב" היה המכשלה הגדולה ביותר. לכן גם הופתעתי שאינני מרגיש בחוסר כלשהו. חיי לא השתנו במהותם לטובה או לרעה. לא התגעגעתי המון ולא חשתי משותק רוב הזמן. לעיתים הייתי האחרון לקרוא את הפוסט המצחיק של X ולראות את הסרטון המצחיק של Y, אבל לא הייתה פעם שהרגשתי שפספסתי משהו חיוני (אם פספסתי ולא ידעתי מזה וחיי המשיכו די ברגיל זה כנראה לא היה חיוני).

ישנם כמה שימושים פונקציונליים בפייסבוק, שתמיד עולים כטיעון להגנה, או כהסבר למדוע היא חיונית:

• אפשר לשמור על קשר עם אנשים
• אפשר להכיר אנשים חדשים
• אפשר להתעדכן על דברים/אירועים
• אפשר למצוא/למכור/לקנות/לתת
• אפשר לשווק את עצמך, את החברה שלך או מטרות שאתה מאמין בהם

אני לא הולך לטעון שהשימושים האלו לא קיימים, אלא רק להציע ש"המחיר והסיכון" כאן לעומת התמורה איננו משתלם בדפוס השימוש הנפוץ. במילים אחרות - הזמן שפייסבוק עובדת בשבילנו באחת מהמשימות הללו הוא קטן מאוד ביחס לזמן שאנחנו עובדים בשבילה. חשבו בעצמכם, אולי אני טועה.

בחודש האחרון:

• כמה אנשים חדשים הכרתם דרך פייסבוק עמם אתם בקשר?
• איזו אינפורמציה במהלך הזה הייתה חיונית ולא הייתה מגיעה אליכם בשום דרך אחרת?

האם מה שהעלתם בזכרונכם היה שווה כ-30 שעות? נתקלתם ברעיון מעניין? מה אם הייתם קוראים ספר במקום? פגשתם מישהו מעניין? מה אם הייתם נרשמים לאיזה חוג במקום?

האם מה שהעלתם בזכרונכם דרש שימוש אקטיבי (כלומר פאסיבי) יומיומי או שהיה אפשר להשיג את ההזדמנויות הללו גם ללא engagement לא מוכוון מטרה עם האתר?

השימוש בפייסבוק, קווים לדמותו

• פיד - בניגוד לחוויה אקטיבית של גלישה או חיפוש, משתמש בפייסבוק עושה זאת במצב של גלילה. זו גרסת ה-couch potato של האינטרנט.
• נוטיפיקציות - הרשת בוחרת מתי תיכנס ולא אתה בוחר. כאילו אתה הוא המשאב on demand.
• ממכר - פייסבוק משתייכת לקבוצת החברות שמשתמשות addictive feedback loops כדי לרכוש משתמשים. (לעיתים אני תוהה לעצמי כיצד העובדים שם מצטדקים בפני עצמם. האם הם אומרים - כן אבל בסופו של דבר היתרונות גוברים על החסרונות?). אנשים מפתחים תיק-ים. כל רגע של פנאי הופך להיות הזדמנות להתעדכן בפייסבוק.
• פיתרון קל למציאת עיסוקים. פיתרון קל לא להתמודד עם החלקים הקשים בחיים (כמו ללכת לישון). קשה להתחיל בפעילויות הדורשות מאמץ כמו הכנת שיעורי בית או קריאת ספר כשיש עיסוק זמין וקל כה קרוב. קשה להיות לבד עם מחשבות לא טובות ולעבדן כשיש תמיד הסחת דעת זמינה.

רדוד (במסווה של "מעניין")

לי תמיד היה רעיון רומנטי שכזה על פייסבוק כמקום שבו באים לחלוק את הציד. את אותו תוכן איכותי שצדנו בשיטוטים בפינות נידחות של האינטרנט כסוכנים מורכבים. אני לא חושב שזה כך ברוב המכריע של הדברים.

אני חושב שפייסבוק היא הטלוויזיה של דורנו. בפייסבוק יש תוכן כמו שבמהדורת החדשות יש חדשות. בשניהם זה יותר סוג של infotainment, brain junk food, במסווה של תוכן איכותי. למרבה הצער תוכן איכותי, אין שם, ולו בגלל שדברים משמעותיים דורשים מאמץ, ומאמץ איננו.

פייסבוק מרדדת מחשבות. לעיתים קרובות חשתי שיש בפי דבר מה לומר, והוא מקבל רדוקציה צורנית ותוכנית לפוסט בפייסבוק. השנמוך הזה קורה גם מצד הקורא וגם מצד הכותב.

מצד הקורא: הפוסט הוא קצר, מוקף בהסחות דעת, והזמן הממוצע שהקורא יבלה במחשבה עליו הוא קטן ולכן הסיכוי שיפנים משהו מתוכו קטן, מפני שהפנמה דורשת חיבור בין עולם הקורא לעולם הכותב וניסיון להסיק מסקנות בלוויית רגש ואינטלקט גם יחד, כך שהן גם יוותרו. הפנמה דורשת מאמץ וזמן. בנוסף רוב התוכן שם הוא תוכן שאתה אוהב לקרוא, אז הסיכוי להתעמת עם דיעות חדשות או איתגור כלשהו הוא נמוך. במקום זאת יש אשליה שכל העולם הוא כמוך.

מצד הכותב:

• תחרות תשומת הלב והלייקים מרדדת את המחשבה לדבר מרגש, דבר שנינה, תמונה יפה, או דבר שנוי במחלוקת כדי שיעורר מהומה.
• לפעמים למחשבה לוקח זמן להיווצר ולהתהוות. לפעמים צריך לדגור עליה כמה ימים כדי שתהפוך למוצר מוגמר. לפעמים לאסוף נתונים, לחקור. הפלטפורמה מעודדת את ההיפך.
• המסר צריך לשרת תדמית - שכן הוא יופיע על הפרופיל שלך. תדמיתך היא אחת. זה מוביל לתחרות תמונות טיולים.
• הרשת משטחת מבנים חברתיים וקבוצות עניין. המסר מתרדד ביחס לכמות האנשים שאמורים להבין אותו ולהתחבר אליו.

אי אפשר לנצח. במיוחד לא את/ה

כתוצאה מהדברים הללו לרוב האנשים יש יחסי אהבה שנאה (אם לא שנאה - התמכרות) עם פייסבוק. זה לא ככה עם שירותי אינטרנט אחרים, כמו אימייל למשל, או אפליקציות צ'אט, או google search. זאת מפני שאינטואיטיבית הם מבינים שיש בה דבר מה לא בריא, דבר מה שאיננו חלק מחיים הרמוניים. הם שמים לב לתחושות שהם חווים במהלך השימוש, בהפרעה במהלך חייהם, אבל איכשהו מסתירים את זה, ממעיטים בזה, כמו שמעשן ממעיט בסיכון לחלות בסרטן. לפעמים הם מספרים לעצמם סיפורים שהם אנשים מודעים, ומתונים, ושהם יודעים לשים לעצמם גבולות, ולעיתים רחוקות זה גם נכון, אבל בגדול, עבור רובנו, המשחק מכור. כמו בקזינו, אין לך ממש סיכוי לנצח לאורך זמן. יכול להיות שביום ראשון היית עם מספיק כוח רצון, אבל ביום שלישי היית קצת בדאון. המכונה לעומת זאת תמיד on the top of its game. פייסבוק תמיד מוכן בשבילך, איננו מתעייף וכדומה.

אם כן מהי פייסבוק?

משעשע אותי עד כמה הסוף פה מדויק -

The Matrix is everywhere. It is all around us. Even now, in this very room. You can see it when you look out your window or when you turn on your television. You can feel it when you go to work... when you go to church... when you pay your taxes. It is the world that has been pulled over your eyes to blind you from the truth.

Neo: What truth?

Morpheus: That you are a slave, Neo. Like everyone else you were born into bondage. Into a prison that you cannot taste or see or touch. A prison for your mind.

וגם זה:

What is the Matrix? Control. The Matrix is a computer-generated dream world built to keep us under control in order to change a human being into this.

[holds up a Duracell battery]

+ משהו שצופה בפרסומות

תורת לחימה

האם אפשר איכשהו ליהנות מהיתרונות ולא לשלם את המחיר? לא בטוח.

הגישה בכלליות שאני מנסה היא להעביר את פייסבוק ממכשיר בידור לסוג של ספר טלפונים. לא יודע אם זה ילך.

הנה כמה רעיונות קונקרטיים.

• סביר להניח שרוב התוכן שאתם מפרסמים הוא מזיק לאחרים. קראו (שוב אם צריך) את זה ושנו דרכיכם.
• הכירו בכמה זמן אתם מקדישים לפייסבוק. יש תוספים לכרום כמו זה. התייחסו לזמן הזה כאל זמן בהייה בטלוויזיה (לא זמן שבו אתם צופים בסדרות איכות שבחרתם בעצמכם, זמן בהייה ריקה.)
• הסירו את האפליקציה (אפשר להשאיר רק את המסנג'ר מהפלאפון). לזאת שתי סיבות:
• חיסול הנוטיפיקציות והפיכת השימוש ברשת ל-on demand (הפעם מהצד הנכון).
• הפיכת הממשק לקצת יותר לא נגיש, קצת יותר לא נוח. לפעמים מספיק לשים ממתקים לא בריאים בקופסה שצריך להתאמץ לפתוח, כי הצעד הקטן הנוסף הזה מאפשר זמן להפעיל שיקול דעת - האם באמת יעשה לי טוב לפתוח את הקופסה.
• כשאתם גולשים בדפדפן, אל תהיו עם הצ'אט פעיל. אני לא לגמרי מבין למה, אבל לתחושתי הצ'אט הזה הוא נורא. מבחינת הסחות זה ברור. את זה אבל זה מעודד engagement וזה מעודד תחושת אי נוחות. למה שתצטרכו בראשכם את המחשבה מי עוד שם?

You teach best what you most need to learn

Richard Bach

דיסקליימר

על צפרדעים במים רותחים

Modern sources tend to dispute that the phenomenon is real. In 1995, Professor Douglas Melton, of the Harvard University Biology department, said, "If you put a frog in boiling water, it won't jump out. It will die. If you put it in cold water, it will jump before it gets hot—they don't sit still for you." Dr. George R. Zug, curator of reptiles and amphibians at the National Museum of Natural History, also rejected the suggestion, saying that "If a frog had a means of getting out, it certainly would get out."

בחזרה לנושא הבחירות

(זה לא מחדש הרבה מעבר למה שכבר כתבתי בנושא)

מה שנראה לצד אחד ברור מאליו ועובדתי נתפס כדיעה בלתי מבוססת בצד השני (זה נכון לשני הצדדים) ולכן כל "מאמצי" התקשורת השמאלנית הם פול גז בניוטרל.

זה נובע משתי סיבות:

הסיבה הראשונה היא שלשני הצדדים מקורות אידאולוגיים שונים והם שמכריעים את הדיון עוד לפני שהחל: האם יש אלוהים, האם יש חשיבות לרווחתם של פלסטינים, האם האחר הוא אויב או חבר פוטנציאלי, האם יש חשיבות לאדמה וכדומה. זה לא שהאנשים לא משתמשים בהיגיון, פשוט הנחות היסוד שלהם שונות ולכן אין בכלל דיון. אלו דברים שנובעים מחינוך, אישיות וקשה לשנותם.

הסיבה השניה - נניח ששני אנשים הם בעלי מקורות אידאולוגיים דומים, שמובילים את שניהם להאמין בפיתרון שתי המדינות, לדוגמה. אזי שניהם יכולים עקרונית לשכנע ולהשתכנע שאין או יש פרטנר. זו האוכלוסיה שבה יכול להתקיים דיון, אבל גם אז זה לא קורה כי השיח הוא רדוד: מבוסס על אמירות, חסר בנתונים ומושתת על פרטים לא רלוונטיים (מי מדבר ונראה כמוני). אני דיברתי על זה ואמרתי שהתקשורת היא האחראית להיעדר שיח פורה, כי היא מתנהגת בצורה סנסציונית ולא מספקת מדדים.

אולי אנחנו מעריכים יתר על המידה את כוחו של שיווק. לא ראיתי שמאמצי השיווק העצומים השפיעו על הלקוחות שנטשו את חברות הסלולר למען המתחרים הזולים יותר. לא ראיתי תזוזה גדולה בין הגושים בבחירות האחרונות למרות הרבה מאוד כסף שהוסט לזה.

הלוואות P2P

יתכן שמצאתי אפיק השקעה נוסף. טרם החלטתי לגביו. בשנה האחרונה קמו כמה חברות של הלוואות ישירות בין אנשים / לעסקים פרטיים. אלו השמות של החברות שאני ראיתי: בלנדר, eLoan, BTB, Tarya. שווה להסתכל קצת באתרים להבין איך זה בדיוק עובד.

ממה שהבנתי, אלו הפרמטרים החשובים לבחינה כשמחליטים על מי מהם ללכת ואם בכלל:

- הלוואות צמוד מדד או לא (25% מס לעומת 15%)

- עמלה הנגבית ע"י האתר (0.5% עד 1%)

- נזילות (ממה שראיתי יש פיתרון טוב ב-BTB בלבד) והעברות כספים מחשבון הנאמנות חזרה לחשבון הבנק

פה יש דיון מעניין אודות הנושא בפורום (תמצתתי את מה שחשוב לעיל אבל אולי פספסתי/יתעדכן שם משהו חדש).

נראה לי שמבחינה מוסרית זה טוב הרבה יותר מרוב אפיקי ההשקעה הקיימים היום, אבל נראה שגם במבחן התשואה והעמלות זו אופציה טובה.

פוליטיקה של מדדים

אם הקשבתם לריאיונות של פוליטיקאים בטלוויזיה בשנים האחרונות אתם יודעים שהם הפכו לאבסורד מקושקש עתיר ספינים, משחקי מילים, דמגוגיה זולה ורטוריקה ריקה - ועכשיו לפרסומות. בימי בחירות זה עוד מקצין. וזה לא רק אשמת הפוליטיקאים. המראיין שואל שאלות סנסציוניות ומתהלמות, מנסה לעמת את הפוליטיקאי עם "שאלות קשות" דהיינו שאלות שמטרתם להוציא אמירה סנסציונית, או להוציא משיווי משקל. המרואין מצידו עונה על שאלות שמתאימות לו, נואם על משהו אחר כשלא, ולעולם לא יתפס אומר משהו פנימי בעל ערך או מחדש, מחשש שיסכן את מחנהו בכותרת לא נעימה למחרת.

הבעיה היא שכשמדברים ככה סתם, כל דבר הוא כל דבר - אפשר לנסח את הכל בכל מיני דרכים. אי אפשר לשכנע ואי אפשר להשתכנע. זה כמו משחק שח בלי לוח. אפשר לומר ששר אוצר היה טוב, או רע, ויש טיעונים לכאן או לכאן, אפשר לומר שנאום ראש הממשלה הוא חשוב ואפשר לומר שהוא נורא ומסוכן, אפשר לומר שאדם הוא מושחת ואפשר לומר שרודפים אותו לשווא - אין דרך להכריע. הכל שאלה של מחנאות. שני אנשים בעד פירוק המונופולים - האחד קפיטליסט והשני סוציאליסט, אבל יטענו שתפיסותיהם מנוגדות. שני אנשים בעד שלום, האחד בעד ביטחון תחילה והשני בעד זכויות אדם - אין ביניהם הסכמה.

המילים איבדו את תמימותן. מכלי להעברת אינפורמציה הפכו לכלי משחק. זאת משום שתקשורת חופשית בין אדם לאדם נהיית רדודה ביחס ישר לקהל המקשיבים. אם זו טלוויזיה - לא נותר שם בדל של משמעות.

אז מהי בעצם פוליטיקה, או מה היא צריכה להיות? יש שיטענו שהיא ותמיד הייתה ענף של קופירייטינג או שיווק. אבל בעיניי זה לא כך. אני חושב שפוליטיקה היא ריב או דיון על ערכים. אבל זה לא מה שהיא היום. היום היא ריב על זהויות, היא מחנאות, מי מזרחי ומי אשכנזי, מי יהודי, מי דתי, מי מדבר כמוני ומתלבש כמוני. זהויות שאין להם קשר הכרחי לערכים. לפעמים יש מתאם ולפעמים אין.

המניפסטציה של ערכים בעולם האמיתי היא מדדים. לפיכך הפיתרון שיגיח מעצמו בשלב כלשהו (או לא) - הוא להפסיק לדבר על מה צריך לעשות, אלא להתחיל לדבר על מה מודדים, ואולי מה התעדוף בין המדדים. במקום שמפגלה תחרוט על דגלה סוציאליזם, היא תחרוט על דגלה מדדים לסוציאליזם, למשל "אנחנו נקטין את מספר המשפחות מתחת לקו העוני בקצב כזה וכזה". במקום שמפלגה תטען שצריך לשמור על ביטחון בדרך כזו או אחרת (דרך פינוי יישובים או ניהול מו"מ או הפוך) היא תגדיר מהו ביטחון - כמות פעולות איבה ביחס לזמן, שנאה לישראל בעולם ובשטחים (אפשר לבדוק בסקרים דברים כאלה), ותצהיר שבכוונתה למזער אותה בקצב מסוים.

כולנו רוצים שלום, ביטחון, שגשוג כלכלי ורווחה. תם עידן הפוליטיקה המדברת על פתרונות. כעת אנחנו צריכים פוליטיקה שמדברת על מדדים.

וברגע שהמדד קיים - אין פה עניין להסברים מילוליים ואין צורך בריאיונות סנסציוניים של "אדוני, האם נכשלת בתפקידך כשר אוצר?" או "בדיוק התחלנו לשנות את מצב מחירי הדיור וזה פשוט לוקח זמן". 

ותאמינו לי שאם רוצים בכך הרבה מאוד דברים הם מדידים, גם דברים שלוקחים זמן רב להתממש הם בעלי מדדים מבשרים. וגם אם לא כל הדברים, נוכל לחסוך להג רב ולהפוך את השיח התקשורתי למשהו פחות בידורי, פחות ריאליטי, פחות דגלים וזהויות, ויותר טכני, יותר מעמיק, יותר מעניין.