עצות לשמאל

אז אלו ימים שבהם כולם נותנים עצות לשמאל.

אז אני לא חושב שהשמאל על סף גסיסה או משהו כזה, כי לשפוט את השמאל במסגרת המדינה זה באמת לא הוגן, הוא מטבעו בין לאומי, עולמי ולא מקומי אבל על זה אולי בפעם אחרת.

אני רוצה להתמקד במהות של מה זה שמאל (מדיני, הכל פה על מדיני), או מהו הטיעון המוחץ של השמאל.

אז אני אפתח באמירת מוצא על המציאות הישראלית-פלסטינית: אין בעיה קשה לישראלים. לפחות לא לי, אבל מאמין שרוב הישראלים חיים בסבבה. יש כיבוש וזה, אבל הוא לא באמת בלתי נסבל. הטרור הוא נסבל, הכיבוש לא משחית. וואלה הייתי בצבא ואני לא מושחת (מודה לא עשיתי יותר מדי מילואים). אנחנו לא מגדלים דורות של רוצחים סדרתיים כי הם שירתו בשטחים. בסדר יש בעיות וזה אבל הדברים סבילים בגדול. שוברים שתיקה אתם אחלה, אבל בסדר יש מציאות וטרור וכו'. אין בעיה. אצל הפלסטינים לעומת זאת, יש בעיה. הם בהרבה מובנים הפסידו. לבטח כעם. לכן כל מיני טיעונים של השמאל על כך שהמציאות לא ברת קיימא עבור ישראלים זה שמאל אפולוגטי לדעתי ומפספס את המהות. הנושא הוא צדק. צדק עבור האחר (החלש במקרה הזה, זה שהפסיד).

אם כן מהי המהות? אז כאמור אני חושב שלב ליבו של הטיעון הוא אמפתיה לאחר. במקרה הזה לפלסטינים. וזה לא אמפתיה לרעיון הלאומי הפלסטיני של הגדרה עצמית. לשמאלן אמיתי לא איכפת ממדינות. מה שכן חשוב זה היכולת לקבוע את גורלך כאינדיבדואל. משהו שאפשר לתמצת במציאות של המאה ה-21 בזכות ההצבעה לרשות שלטונית שקובעת את גורלך. לפלסטינים יש כל מיני דברים, ואין להם כל מיני דברים, אבל זה הדבר היחידי שאדם נאור, מערבי חייב להסכים שאין להם וחייב שיהיה להם זה זכות הצבעה.

עכשיו, איך וזה, זה כבר לא מעניין. לא כרגע. ימין אינטלקטואלי (אלא אם הוא רדיקלי פורץ דרך וזה מעניין אבל אין את זה כל כך. אם יש הם בארון), יסכים. כלומר יאלץ להסכים שכל אדם צריך שתהיה לו שליטה על גורלו. ווואלה אין למסעודה מרמאללה קשר לחמאס, וזה לא אשמתה כל המצב הזה כי היא בכלל נולדה בשנות התשעים המאוחרות ווואלה צריך להיות לה זכות הצבעה למשהו.

עכשיו איך ומה עושים - נתווכח. אבל טיעון הליבה השמאלני היא שזה מצב שאדם נאור לא יכול להרשות. הם לא חיות, הם לא ילדים. הם צריכים לקבוע את גורלם. שיעשו זאת במדינה שלנו, במדינה משלהם, וואטאבר.

אפשר לקרוא לזה אפרטהייד, אבל אין טעם להשתמש במושגים טעונים. זה פשוט מצב שבו נשללת זכות יסודית באופן שיטתי. השולל לא יכול להצדיק את זה כעונש קולקטיבי, כי אין שם ממש עם או מדינה שיש הצדקה מוסרית להעניש אותה קולקטיבית. מסעודה מרמאללה לא אחראית על שידורי הטלוויזיה הפלסטינית וההסתה.

ימנים צריכים להסביר: איך מאפשרים לאנשים האלה להצביע בטווח זמן של כמה שנים. תעשו מה שאתם רוצים אבל זו התוצאה הסופית הנדרשת. כל דבר שלא יספק את זה אי אפשר להצדיק מוסרית.

ימני שירצה לפרק את הטיעון הזה יצטרך לעשות מסגור מחדש של סיטואציה ולצייר איזו ישות פלסטינית מונוליטית שמקבלת החלטות וצריכה להתאפס על עצמה ולהוכיח שכוונותיה לשלום. ועל זה באמת אפשר להתווכח. מבחינתי אין מונוליט ואין בטיח, יש מלא אנשים שהחיים שלהם לא משהו וזה ביכולתנו לשנות את זה.

סוג אישיות - יש את זה?

תמיד כשכותבים על תחום שלא מבינים בו ולא ידענים בו יש סיכוי די טוב שתצא אידיוט, אבל אני אקח את הסיכון הזה ואכתוב משהו על משהו שאני לא מבין בו ולא ידען בו - פסיכולוגיה.

אז אני אזרוק אמירה שחצנית וקיצונית לאוויר ונתחיל משם: פסיכולוגיה זה להבנתי (המועטה) תחום שהיה יכול להרוויח המון מגישה מבוססת מידע והוא כיום לא. הוא אינטואיטיבי עד כדי כאב. עד כדי שזה נראה לי שבן אדם אחד היה יכול להיות הניוטון של התחום הזה בימינו בזמן הזה, מבלי הרבה מאמץ, כי התחום הזה כל כך בימי הביניים במובנים מסוימים.

בניגוד למה שעשוי להיראות אני לאו דווקא רוצה לייחד או לנגח את הפסיכותרפיה שזה תחום שהוא די בקונצנזוס מבחינת מועילות וכו' וגם אני מאמין בו. אני רוצה לעסוק דווקא בפסיכולוגיה של עצות, קואצ'ינג, self help וכל זה. אבל כמובן שגם פסיכותרפיה קשורה.

אז העניין שלי בנושא התחיל מעיסוק בשאלון אישיות מסוים הקרוי  myers briggs personality test שזה שאלון שמחלק אותך לאחד מ-16 סוגים. יש 4 תחומים, בכל אחד שתי אופציות, סה"כ 2 בחזקת 4 שזה 16 (לא לפחד מחזקות). עכשיו המובהקות המדעית של השאלון הזה היא די מעורערת אבל מניסיוני זה כן עולה על תכונות מסוימות ובמקרים מסוימים על יותר מזה (שזה לא מפתיע כי בגדול השאלון שואל אותך האם אתה מוחצן ואתה אומר נניח כן ואז הוא אומר לך שאתה מוחצן).

מבחינתי ההוכחה שיש בשאלון הזה משהו אובייקטיבי נעוצה בשתי עובדות. ראשית לעיתים קרובות אני יכול לנחש את הסוג של הבנאדם ולהיות צודק בארבעת התחומים (סיכוי של 1 ל-16), וגם כשאני טועה זה לרוב יותר קרוב מאשר ניחוש אקראי. שנית, התוצאה שלך נוטה להשתחזר. אז בוא נניח (לצורך הדיון) שהשאלון הזה (או גרסאות דומות ומשופרות) באמת עולה על משהו. וזה לא משנה אם זה השאלון הזה או אחר. מה שמשנה היא שאפשר לחלק אנשים לקבוצות שונות די בקלות ושהקבוצות האלו יהיו קשורות למאפיינים התנהגותיים שלהם.

אז כמה פעמים קורה לכם שאתם מדברים עם חבר על איזה נושא הרה גורל, והוא מייעץ לכם, והעצה שלו לא רק שנשמעת לכם לא נכונה, היא נשמעת לכם כאילו היא מדברת על חווייה אחרת, על תפיסה אחרת לחלוטין של המציאות, או אי הבנה בסיסית של התחושות שלכם והקונפליקטים. והחבר, מצידו בטוח במסקנה שלו, והוא עצמו למד אותה על בשרו והיא היטיבה עם חייו.

וכעת לתיזה המרכזית (האולי טריוויאלית). יתכן שיש מספר מוגבל של סוגים של אנשים (16?), והעצות שאתה יכול לתת מתאימות רק לסוג שלך, והם פשוט לא רלוונטיות לסוגים אחרים. הן אפילו לא מדברות באותם המושגים. כמו סוג דם. אתה יכול לתרום רק לתת קבוצה מאוד ספציפית של האוכלוסיה, ולעולם לא תחווה את הקונפליקטים של הסוגים האחרים ולכן לא תוכל לייעץ להם מניסיונך. ולעומת זאת, האנשים שהם כן כמוך נתקלו בדיוק באותם קשיים שאתה נתקל בהם, היו באותם דפוסים הרסניים של מערכות יחסים וקונפליקטים בינאישיים ופנימיים, והם ואתה יכולים לחלוק מניסיונכם וזה יהיה משהו שערכו לא יסולא בפז.

אולי יום אחד תבוא לפסיכולוג, והוא יעשה לך מבחן אישיות על ההתחלה, ואז יגיד משהו כמו "אה כמובן אתה 'עקרב' לכן כל העצות האלו רלוונטיות עבורך ולחילופין התיאוריה ההיא בכלל לא". ואולי זה יהיה די קל לעשות ודי מועיל.

bug tracker for city hall

אדם חי בעירו ורואה מדי פעם מפגע כזה או אחר: תחנת אוטובוס שאינה מצלה על יושביה, תחנה של מפעל הפיס שחוסמת את דרכם של ההולכים במדרכה, מפגע עכברושים וכן הלאה.

לרוב, בזה יסתכמו הדברים. ימשוך הוא בכתפיו וימשיך בחייו, תוך תקווה שהרשויות יתוודעו למפגע ויטפלו. אולי יסנן קללה עסיסית, ושומו שמים אם במקרה נמצא במצברוח "אקטיביסטי" יכתוב פוסט בפייסבוק שאנשים רבים יעשו לו "לייק" ו"שייר".

 כאשר המצב בלתי נסבל, אולי יפתח קריאה במוקד העירוני. יחייג 106, או יעשה שימוש באתר האינטרנט, אם בא לו להתחכם.

מכאן ואילך - מי יודע מה מתרחש, מי מטפל, מה קורה.

לעירייה בטח יש מערכת ניהול פניות. אני מכיר את המערכות האלה מעולם התוכנה. הנה לדוגמה ה-buganizer של הדפדפן כרום. אנשים מדווחים על באגים ומבקשים פיצ'רים. בכל שלב ברור מי אחראי על הפניה, ומה מצבה, והחשוב מכל - אפשר להצביע לבאגים/פיצ'רים. הדיאלוג בין המפתחים גם הוא מתבצע שם, בצורה שקופה למשתמשים ולמפתחים, אז אם יש איזושהי בעיה או עיכוב, הלקוחות מבינים מיד מה המתרחש.

יש למערכות האלה תוצאה מבורכת נוספת והיא שאנשים נרתמים לפתור בעיות בהתנדבות. הנה למשל הצגה של מערכת ניהול הנושאים של github (אתר לכתיבת קוד פתוח באופן שיתופי). מעין ויקיפדיה לקוד. הדרך שבה ספרית קוד משתפרת היא שמתכנת כלשהו נתקל בבעיה או בפיצ'ר חסר, ואז הוא פותר את הבעיה בעצמו ומגיש את התיקון/תוספת ואלו משולבים בספריה המקורית, וכך כל המשתמשים מרוויחים. בפועל, בד"כ מתעצלים ופותחים קודם כל קריאה, ואנשים מתאגדים סביב זה ("גם אני"), וברגע שלמישהו זה חשוב מספיק ובמקרה יש לו גם את הידע הוא פותר את זה עבור כולם.

הייתי רוצה שיהיה משהו כזה לעירייה ואולי גם למדינה.

אפשר לטעון שההתמודדות עם כמות הפניות במערכת כזו תהיה בלתי אפשרית, אבל אינני חושב כך. ראשית אפשר שסדר הטיפול יתבצע לפי מספר ההצבעות. בנוסף, חברות גדולות וקהילות קוד פתוח מסתדרות היטב עם מעט או כלום צוות אדם יחסית לכמות משתמשים. מתנדבים רבים עוזרים לנתב ולארגן פניות. אפשר לחשוב על מצב שבו יש "נאמנים" לנושאים מסוימים הקרובים לליבם, והם מסייעים בניהול הקשר בין המשרד/העיריה והתושבים.

בשביל שמערכת כזו תעבוד עבור גופים ציבוריים, היא צריכה שיהיה בה חיפוש נוח, יכולת גילוי נושאים טובה ואפשרות להצביע. השאר זה כבר פרטים. כשיש את הדברים האלה לאנשים יש תחושה שיש מישהו בצד השני, וזה מוביל למעורבות שמובילה להתנדבות ואקטיביזם אמיתי.

גם בצד השני, גופים ציבוריים כמו העירייה ידעו לתת דין וחשבון בצורה הרבה יותר ברורה וטובה ברגע שתהיה מערכת שמשקפת את העובדה שנניח אלף אנשים ממתינים לתשובה בנושא מסוים.

דמוקרקי

הבעיות בדמוקרטיה

בעיה 1: ייצוג חד מימדי של דיעות

דמוקרטיות נוטות להיות דו קוטביות - ימין ושמאל, רפובליקנים ודמוקרטים. כאשר הקטבים מערבבים סוגיות חברתיות-כלכליות, ביטחוניות וסביבתיות. אינני יודע מדוע זה קורה, אבל אם הייתי חוקר את זה הייתי ראשית מתעניין אם זה הכרח שהיה איתנו משחר הימים, משהו בדמות מבנה מוח אחר, או תולדתה של תקשורת המונים במערכת דמוקרטית, או כל דבר אחר.

הבעייתיות שהמערכת הדו קוטבית מייצרת היא ברורה. בסוגיות רבות שבהן הרוב מסכים על משהו, ההסכמה הזו אינה מיוצגת בקואליציה או בממשלה. להלן שתי דוגמאות מתבקשות:

1. הסכמים קואליציוניים:
המכנה המשותף הנמוך ביותר בין המפלגות שבקואליציה תוחם את הדברים שאפשר לקבל עליהם החלטות.

2. הצבעה:
אדם מצביע למפלגה לרוב על בסיס סוגייה אחת אשר היא החשובה ביותר בעיניו והיא מאפילה על אי אילו דברים אחרים במצע המפלגה שאתה עלול לא להסכים איתם, או דברים המופיעים במצעים של מפלגות אחרות.

מנגד, יכולנו לדמיין מערכת רב מימדית, שבו הסכמה או אי הסכמה בין אנשים היא תלויית סוגיה, ושאין בהסכמה או אי הסכמה על סוגיה אחת להשפיע על אחרת, בה אין צורך "לסחור" בעמדות.

בעיה 2: שיח רדוד

אם בבעיה הקודמת דנו בקושי של לייצג בבית הנבחרים את תמונת המצב הנאמנה לשטח, כעת נדון בקושי של אינדיבידואלים לגבש או לשנות את עמדתם.

1. השיח אינו מבוסס על נתונים (בעיות של זמינות הנתונים, הקשיים בהבנתם או האמון בהם)

2. רשתות חברתיות, בה אנשים נוטים לקרוא את דיעותיהם שלהם נאמרים על ידי אחרים

3. אמצעי התקשורת הריכוזיים (עיתונים, ערוצי טלוויזיה) מונעים משיקולי רווחים, דבר המוביל לחיפוש סנסציות, דיונים מתלהמים, יותר מאשר משהו פרודקטיבי.

4. בעלי הון מסוגלים לשנות דעת קהל באמצעות קמפיינים

לאור הבעיות הללו, הנטייה של אנשים להצביע לדומים להם נראית כאסטרטגיה מוצלחת. בעולם שבו אין מידע הזמין לך (בעיה 2: שיח רדוד) והיכולת שלך להביע את דעתך היא חד מימדית (בעיה 1: ייצוג חד מימדי של דיעות), באמת הצעד ההגיוני ביותר הוא לבחור מישהו שראה כמוך ואולי יחשוב כמוך ולכן יחליט כמוך.

נספח: אובר-פוליטיזיצה / הטיעון הבירוקרטי

אין זה ברור מאליו שאידאולוגיה זה משהו רלוונטי לניהול מדינה, במובן הבירוקרטי. יתכן מאוד שמעבר לקריאת הכיוון הכללית המוסרית ("על משרד הבריאות לדאוג לבריאותם של התושבים", "על משרד התחבורה להנגיש את כל איזורי המדינה אחד לשני"), אין החלטות לקבל, במובן האידאולוגי, או, באופן זהיר יותר, שהחלטות אלו הינן מועטות מכפי שנדמה לנו, כלומר שהסיטואציה בה יש שני מסלולי פעולה והבחירה ביניהם היא ערכית היא נדירה. בגלל הערך הבידורי של דיונים פוליטיים, זה מרגיש שהם בכל מקום והם עיקר העבודה, אבל אולי לא כך הדבר. יתרה מכך, "הקשקשת" סביב נושאים מסוימים כמו מתווה הגז מובילה לפופוליזם ורק מפריעה לבעלי התפקידים לבצע עבודם נאמנה.

הטענה הזו איננה נכונה בעיניי מכיוון שמאחורי כל החלטה קטנה כגדולה מסתתר סדר-יום מסוים, המושתת על ערכים מוסריים. אולי לשר תחבורה סוציאליסט יהיה חשוב לחזק את הזמינות של תחבורה ציבורית לאוכלוסיות חלשות, ומנגד לשר תחבורה ליברלי להרחיב את מערכת הכבישים כדי להקל על העומס. אבל, כן נכון הוא שבגלל בעיית השיח הרדוד ישנה תחושה ש"אין על מה לדבר", כי באמת ממרבית הדיונים הפוליטיים הנערכים באמצעי התקשורת לא יוצא יותר מדי, לא במובן הפרקטי ולא במובן ההשכלתי.

שני ציטוטים יפים מפסוקי השטן

“What kind of idea are you? Are you the kind that compromises, does deals, accomodates itself to society, aims to find a niche, to survive; or are you the cussed, bloody-minded, ramrod-backed type of damnfool notion that would rather break than sway with the breeze? – The kind that will almost certainly, ninety-nine times out of hundred, be smashed to bits; but, the hundredth time, will change the world.” 

=========

“Everest silences you...when you come down, nothing seems worth saying, nothing at all. You find the nothingness wrapping you up, like a sound. Non-being. You can't keep it up, of course. the world rushes in soon enough. What shuts you up is, I think, the sight you've had of perfection: why speak if you can't manage perfect thoughts, perfect sentences? It feels like a betrayal of what you've been through. But it fades; you accept that certain compromises, closures, are required if you're to continue.” 

רגישויות לדיעות

הסיפור עם שוברים שתיקה מאפשר להדגים איזו תופעה קלאסית ומעניינת:

ההבדל בין עמדות הרוב של שני המחנות הוא יותר בנתינת הדגש מאשר על הצמדת ערכי אמת מוחלטים

כלומר במחנה הימין הדגש הוא כרגע על השתקת הביקורת ובשאלה "מדוע מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ", כלומר עלות מול תועלת. מניח שרוב מחנה השמאל יסכים שאין כל פסול בהעברת הביקורת על הנשיא אבל עבורם אין זה העיקר. עבורם העיקר הוא טוקבקים מסיתים המלווים אותה ביקורת, העדויות עצמן והקונטקסט שבו הם מתארעים. עבור הימין העדויות והמקרים שמאחוריהן גם אם נכונות אינן העיקר לעומת הנזק התדמיתי.

במובן מסוים השיוך למחנה האידיאולוגי מתקבע לפי סוג הרצפטורים (הנרכשים?) שיש לאדם לפריטי מידע מסוימים, מה שמונע כל דיאלוג פרודקטיבי, כי גם אם נסכים על עובדות לא נסכים על העיקר.

זה עיקרון כללי ואפשר לבחון אותו גם בדומיינים אחרים, למשל בנושאי מגדר שגם שם יש רגישויות שונות.

לפיכך בשביל לגדול אידאולוגית יש להגדיל את הרצפטורים בבליינד ספוטס באופן מאולץ. אבל למה שמישהו יעשה דבר שכזה?

כנסיית השכל

בשנות האלפיים אני זוכר ששמעתי הרבה ביקורת על ויקיפדיה

ביקורת על האיכות ואמינות המידע

רוב ככולה הייתה טכנופובית ולא מבוססת

שנים לאחר מכן שמעתי את הביקורת הראשונה המעניינת

והיא שויקיפדיה היא מעין הכנסייה המודרנית

במובן שבו לכל שאלה יש תשובה מוגדרת ומוסכמת

והקלות שבה מגיעים לקונצנזוס על כל נושא, המוחלטות והריכוזיות של הנכונות הינה בעייתית

ויקיפדיה היא מטרה לא כל כך מעניינת, אבל ההרחבה הטריוויאלית היא לחיפוש של גוגל ולפייסבוק

פייסבוק היא כנראה המקום הכי מעניין לביקורת הזאת

אנשים מדברים שם על דברים

על מה הם מדברים שם?

על אותם הדברים

ומה הם אומרים על הדברים האלה?

איזה שניים שלושה דברים ברמות ניסוח טובות יותר ופחות

ומה הם יודעים?

בערך את אותם הדברים - "שמעת ש..." - כן, שמעתי וכולם שמעו וכולם יודעים

כל זאת מעלה את התהייה הקיומית - עד איזה גיל נמשיך לבזבז קריאה וכתיבה ומחשבה ודיבור

עד מתי נהדהד את אותם הדברים

לתחושתי פוליטיקה ואידאולוגיה הפכו במובן רב לאופרות סבון, איזשהו עיסוק לעקרת הבית העייפה שחזר מהמשרד ואין לו כוח לשום דבר אחר

אופיום כלשהו אם תרצו

קריאה רוחבית שבאה על חשבון קריאת עומק

שיטוט אקראי לעומת תוכן בדחיפה

איזה שעמום באמת