אם הקשבתם לריאיונות של פוליטיקאים בטלוויזיה בשנים האחרונות אתם יודעים שהם הפכו לאבסורד מקושקש עתיר ספינים, משחקי מילים, דמגוגיה זולה ורטוריקה ריקה - ועכשיו לפרסומות. בימי בחירות זה עוד מקצין. וזה לא רק אשמת הפוליטיקאים. המראיין שואל שאלות סנסציוניות ומתהלמות, מנסה לעמת את הפוליטיקאי עם "שאלות קשות" דהיינו שאלות שמטרתם להוציא אמירה סנסציונית, או להוציא משיווי משקל. המרואין מצידו עונה על שאלות שמתאימות לו, נואם על משהו אחר כשלא, ולעולם לא יתפס אומר משהו פנימי בעל ערך או מחדש, מחשש שיסכן את מחנהו בכותרת לא נעימה למחרת.
הבעיה היא שכשמדברים ככה סתם, כל דבר הוא כל דבר - אפשר לנסח את הכל בכל מיני דרכים. אי אפשר לשכנע ואי אפשר להשתכנע. זה כמו משחק שח בלי לוח. אפשר לומר ששר אוצר היה טוב, או רע, ויש טיעונים לכאן או לכאן, אפשר לומר שנאום ראש הממשלה הוא חשוב ואפשר לומר שהוא נורא ומסוכן, אפשר לומר שאדם הוא מושחת ואפשר לומר שרודפים אותו לשווא - אין דרך להכריע. הכל שאלה של מחנאות. שני אנשים בעד פירוק המונופולים - האחד קפיטליסט והשני סוציאליסט, אבל יטענו שתפיסותיהם מנוגדות. שני אנשים בעד שלום, האחד בעד ביטחון תחילה והשני בעד זכויות אדם - אין ביניהם הסכמה.
המילים איבדו את תמימותן. מכלי להעברת אינפורמציה הפכו לכלי משחק. זאת משום שתקשורת חופשית בין אדם לאדם נהיית רדודה ביחס ישר לקהל המקשיבים. אם זו טלוויזיה - לא נותר שם בדל של משמעות.
אז מהי בעצם פוליטיקה, או מה היא צריכה להיות? יש שיטענו שהיא ותמיד הייתה ענף של קופירייטינג או שיווק. אבל בעיניי זה לא כך. אני חושב שפוליטיקה היא ריב או דיון על ערכים. אבל זה לא מה שהיא היום. היום היא ריב על זהויות, היא מחנאות, מי מזרחי ומי אשכנזי, מי יהודי, מי דתי, מי מדבר כמוני ומתלבש כמוני. זהויות שאין להם קשר הכרחי לערכים. לפעמים יש מתאם ולפעמים אין.
המניפסטציה של ערכים בעולם האמיתי היא מדדים. לפיכך הפיתרון שיגיח מעצמו בשלב כלשהו (או לא) - הוא להפסיק לדבר על מה צריך לעשות, אלא להתחיל לדבר על מה מודדים, ואולי מה התעדוף בין המדדים. במקום שמפגלה תחרוט על דגלה סוציאליזם, היא תחרוט על דגלה מדדים לסוציאליזם, למשל "אנחנו נקטין את מספר המשפחות מתחת לקו העוני בקצב כזה וכזה". במקום שמפלגה תטען שצריך לשמור על ביטחון בדרך כזו או אחרת (דרך פינוי יישובים או ניהול מו"מ או הפוך) היא תגדיר מהו ביטחון - כמות פעולות איבה ביחס לזמן, שנאה לישראל בעולם ובשטחים (אפשר לבדוק בסקרים דברים כאלה), ותצהיר שבכוונתה למזער אותה בקצב מסוים.
כולנו רוצים שלום, ביטחון, שגשוג כלכלי ורווחה. תם עידן הפוליטיקה המדברת על פתרונות. כעת אנחנו צריכים פוליטיקה שמדברת על מדדים.
וברגע שהמדד קיים - אין פה עניין להסברים מילוליים ואין צורך בריאיונות סנסציוניים של "אדוני, האם נכשלת בתפקידך כשר אוצר?" או "בדיוק התחלנו לשנות את מצב מחירי הדיור וזה פשוט לוקח זמן".
ותאמינו לי שאם רוצים בכך הרבה מאוד דברים הם מדידים, גם דברים שלוקחים זמן רב להתממש הם בעלי מדדים מבשרים. וגם אם לא כל הדברים, נוכל לחסוך להג רב ולהפוך את השיח התקשורתי למשהו פחות בידורי, פחות ריאליטי, פחות דגלים וזהויות, ויותר טכני, יותר מעמיק, יותר מעניין.
הבעיה היא שכשמדברים ככה סתם, כל דבר הוא כל דבר - אפשר לנסח את הכל בכל מיני דרכים. אי אפשר לשכנע ואי אפשר להשתכנע. זה כמו משחק שח בלי לוח. אפשר לומר ששר אוצר היה טוב, או רע, ויש טיעונים לכאן או לכאן, אפשר לומר שנאום ראש הממשלה הוא חשוב ואפשר לומר שהוא נורא ומסוכן, אפשר לומר שאדם הוא מושחת ואפשר לומר שרודפים אותו לשווא - אין דרך להכריע. הכל שאלה של מחנאות. שני אנשים בעד פירוק המונופולים - האחד קפיטליסט והשני סוציאליסט, אבל יטענו שתפיסותיהם מנוגדות. שני אנשים בעד שלום, האחד בעד ביטחון תחילה והשני בעד זכויות אדם - אין ביניהם הסכמה.
המילים איבדו את תמימותן. מכלי להעברת אינפורמציה הפכו לכלי משחק. זאת משום שתקשורת חופשית בין אדם לאדם נהיית רדודה ביחס ישר לקהל המקשיבים. אם זו טלוויזיה - לא נותר שם בדל של משמעות.
אז מהי בעצם פוליטיקה, או מה היא צריכה להיות? יש שיטענו שהיא ותמיד הייתה ענף של קופירייטינג או שיווק. אבל בעיניי זה לא כך. אני חושב שפוליטיקה היא ריב או דיון על ערכים. אבל זה לא מה שהיא היום. היום היא ריב על זהויות, היא מחנאות, מי מזרחי ומי אשכנזי, מי יהודי, מי דתי, מי מדבר כמוני ומתלבש כמוני. זהויות שאין להם קשר הכרחי לערכים. לפעמים יש מתאם ולפעמים אין.
המניפסטציה של ערכים בעולם האמיתי היא מדדים. לפיכך הפיתרון שיגיח מעצמו בשלב כלשהו (או לא) - הוא להפסיק לדבר על מה צריך לעשות, אלא להתחיל לדבר על מה מודדים, ואולי מה התעדוף בין המדדים. במקום שמפגלה תחרוט על דגלה סוציאליזם, היא תחרוט על דגלה מדדים לסוציאליזם, למשל "אנחנו נקטין את מספר המשפחות מתחת לקו העוני בקצב כזה וכזה". במקום שמפלגה תטען שצריך לשמור על ביטחון בדרך כזו או אחרת (דרך פינוי יישובים או ניהול מו"מ או הפוך) היא תגדיר מהו ביטחון - כמות פעולות איבה ביחס לזמן, שנאה לישראל בעולם ובשטחים (אפשר לבדוק בסקרים דברים כאלה), ותצהיר שבכוונתה למזער אותה בקצב מסוים.
כולנו רוצים שלום, ביטחון, שגשוג כלכלי ורווחה. תם עידן הפוליטיקה המדברת על פתרונות. כעת אנחנו צריכים פוליטיקה שמדברת על מדדים.
וברגע שהמדד קיים - אין פה עניין להסברים מילוליים ואין צורך בריאיונות סנסציוניים של "אדוני, האם נכשלת בתפקידך כשר אוצר?" או "בדיוק התחלנו לשנות את מצב מחירי הדיור וזה פשוט לוקח זמן".
ותאמינו לי שאם רוצים בכך הרבה מאוד דברים הם מדידים, גם דברים שלוקחים זמן רב להתממש הם בעלי מדדים מבשרים. וגם אם לא כל הדברים, נוכל לחסוך להג רב ולהפוך את השיח התקשורתי למשהו פחות בידורי, פחות ריאליטי, פחות דגלים וזהויות, ויותר טכני, יותר מעמיק, יותר מעניין.
