אז אלו ימים שבהם כולם נותנים עצות לשמאל.
אז אני לא חושב שהשמאל על סף גסיסה או משהו כזה, כי לשפוט את השמאל במסגרת המדינה זה באמת לא הוגן, הוא מטבעו בין לאומי, עולמי ולא מקומי אבל על זה אולי בפעם אחרת.
אני רוצה להתמקד במהות של מה זה שמאל (מדיני, הכל פה על מדיני), או מהו הטיעון המוחץ של השמאל.
אז אני אפתח באמירת מוצא על המציאות הישראלית-פלסטינית: אין בעיה קשה לישראלים. לפחות לא לי, אבל מאמין שרוב הישראלים חיים בסבבה. יש כיבוש וזה, אבל הוא לא באמת בלתי נסבל. הטרור הוא נסבל, הכיבוש לא משחית. וואלה הייתי בצבא ואני לא מושחת (מודה לא עשיתי יותר מדי מילואים). אנחנו לא מגדלים דורות של רוצחים סדרתיים כי הם שירתו בשטחים. בסדר יש בעיות וזה אבל הדברים סבילים בגדול. שוברים שתיקה אתם אחלה, אבל בסדר יש מציאות וטרור וכו'. אין בעיה. אצל הפלסטינים לעומת זאת, יש בעיה. הם בהרבה מובנים הפסידו. לבטח כעם. לכן כל מיני טיעונים של השמאל על כך שהמציאות לא ברת קיימא עבור ישראלים זה שמאל אפולוגטי לדעתי ומפספס את המהות. הנושא הוא צדק. צדק עבור האחר (החלש במקרה הזה, זה שהפסיד).
אם כן מהי המהות? אז כאמור אני חושב שלב ליבו של הטיעון הוא אמפתיה לאחר. במקרה הזה לפלסטינים. וזה לא אמפתיה לרעיון הלאומי הפלסטיני של הגדרה עצמית. לשמאלן אמיתי לא איכפת ממדינות. מה שכן חשוב זה היכולת לקבוע את גורלך כאינדיבדואל. משהו שאפשר לתמצת במציאות של המאה ה-21 בזכות ההצבעה לרשות שלטונית שקובעת את גורלך. לפלסטינים יש כל מיני דברים, ואין להם כל מיני דברים, אבל זה הדבר היחידי שאדם נאור, מערבי חייב להסכים שאין להם וחייב שיהיה להם זה זכות הצבעה.
עכשיו, איך וזה, זה כבר לא מעניין. לא כרגע. ימין אינטלקטואלי (אלא אם הוא רדיקלי פורץ דרך וזה מעניין אבל אין את זה כל כך. אם יש הם בארון), יסכים. כלומר יאלץ להסכים שכל אדם צריך שתהיה לו שליטה על גורלו. ווואלה אין למסעודה מרמאללה קשר לחמאס, וזה לא אשמתה כל המצב הזה כי היא בכלל נולדה בשנות התשעים המאוחרות ווואלה צריך להיות לה זכות הצבעה למשהו.
עכשיו איך ומה עושים - נתווכח. אבל טיעון הליבה השמאלני היא שזה מצב שאדם נאור לא יכול להרשות. הם לא חיות, הם לא ילדים. הם צריכים לקבוע את גורלם. שיעשו זאת במדינה שלנו, במדינה משלהם, וואטאבר.
אפשר לקרוא לזה אפרטהייד, אבל אין טעם להשתמש במושגים טעונים. זה פשוט מצב שבו נשללת זכות יסודית באופן שיטתי. השולל לא יכול להצדיק את זה כעונש קולקטיבי, כי אין שם ממש עם או מדינה שיש הצדקה מוסרית להעניש אותה קולקטיבית. מסעודה מרמאללה לא אחראית על שידורי הטלוויזיה הפלסטינית וההסתה.
ימנים צריכים להסביר: איך מאפשרים לאנשים האלה להצביע בטווח זמן של כמה שנים. תעשו מה שאתם רוצים אבל זו התוצאה הסופית הנדרשת. כל דבר שלא יספק את זה אי אפשר להצדיק מוסרית.
ימני שירצה לפרק את הטיעון הזה יצטרך לעשות מסגור מחדש של סיטואציה ולצייר איזו ישות פלסטינית מונוליטית שמקבלת החלטות וצריכה להתאפס על עצמה ולהוכיח שכוונותיה לשלום. ועל זה באמת אפשר להתווכח. מבחינתי אין מונוליט ואין בטיח, יש מלא אנשים שהחיים שלהם לא משהו וזה ביכולתנו לשנות את זה.
