הבעיות בדמוקרטיה
בעיה 1: ייצוג חד מימדי של דיעות
דמוקרטיות נוטות להיות דו קוטביות - ימין ושמאל, רפובליקנים ודמוקרטים. כאשר הקטבים מערבבים סוגיות חברתיות-כלכליות, ביטחוניות וסביבתיות. אינני יודע מדוע זה קורה, אבל אם הייתי חוקר את זה הייתי ראשית מתעניין אם זה הכרח שהיה איתנו משחר הימים, משהו בדמות מבנה מוח אחר, או תולדתה של תקשורת המונים במערכת דמוקרטית, או כל דבר אחר.
הבעייתיות שהמערכת הדו קוטבית מייצרת היא ברורה. בסוגיות רבות שבהן הרוב מסכים על משהו, ההסכמה הזו אינה מיוצגת בקואליציה או בממשלה. להלן שתי דוגמאות מתבקשות:
1. הסכמים קואליציוניים:
המכנה המשותף הנמוך ביותר בין המפלגות שבקואליציה תוחם את הדברים שאפשר לקבל עליהם החלטות.
2. הצבעה:
אדם מצביע למפלגה לרוב על בסיס סוגייה אחת אשר היא החשובה ביותר בעיניו והיא מאפילה על אי אילו דברים אחרים במצע המפלגה שאתה עלול לא להסכים איתם, או דברים המופיעים במצעים של מפלגות אחרות.
מנגד, יכולנו לדמיין מערכת רב מימדית, שבו הסכמה או אי הסכמה בין אנשים היא תלויית סוגיה, ושאין בהסכמה או אי הסכמה על סוגיה אחת להשפיע על אחרת, בה אין צורך "לסחור" בעמדות.
בעיה 2: שיח רדוד
אם בבעיה הקודמת דנו בקושי של לייצג בבית הנבחרים את תמונת המצב הנאמנה לשטח, כעת נדון בקושי של אינדיבידואלים לגבש או לשנות את עמדתם.
1. השיח אינו מבוסס על נתונים (בעיות של זמינות הנתונים, הקשיים בהבנתם או האמון בהם)
2. רשתות חברתיות, בה אנשים נוטים לקרוא את דיעותיהם שלהם נאמרים על ידי אחרים
3. אמצעי התקשורת הריכוזיים (עיתונים, ערוצי טלוויזיה) מונעים משיקולי רווחים, דבר המוביל לחיפוש סנסציות, דיונים מתלהמים, יותר מאשר משהו פרודקטיבי.
4. בעלי הון מסוגלים לשנות דעת קהל באמצעות קמפיינים
לאור הבעיות הללו, הנטייה של אנשים להצביע לדומים להם נראית כאסטרטגיה מוצלחת. בעולם שבו אין מידע הזמין לך (בעיה 2: שיח רדוד) והיכולת שלך להביע את דעתך היא חד מימדית (בעיה 1: ייצוג חד מימדי של דיעות), באמת הצעד ההגיוני ביותר הוא לבחור מישהו שראה כמוך ואולי יחשוב כמוך ולכן יחליט כמוך.
נספח: אובר-פוליטיזיצה / הטיעון הבירוקרטי
אין זה ברור מאליו שאידאולוגיה זה משהו רלוונטי לניהול מדינה, במובן הבירוקרטי. יתכן מאוד שמעבר לקריאת הכיוון הכללית המוסרית ("על משרד הבריאות לדאוג לבריאותם של התושבים", "על משרד התחבורה להנגיש את כל איזורי המדינה אחד לשני"), אין החלטות לקבל, במובן האידאולוגי, או, באופן זהיר יותר, שהחלטות אלו הינן מועטות מכפי שנדמה לנו, כלומר שהסיטואציה בה יש שני מסלולי פעולה והבחירה ביניהם היא ערכית היא נדירה. בגלל הערך הבידורי של דיונים פוליטיים, זה מרגיש שהם בכל מקום והם עיקר העבודה, אבל אולי לא כך הדבר. יתרה מכך, "הקשקשת" סביב נושאים מסוימים כמו מתווה הגז מובילה לפופוליזם ורק מפריעה לבעלי התפקידים לבצע עבודם נאמנה.
הטענה הזו איננה נכונה בעיניי מכיוון שמאחורי כל החלטה קטנה כגדולה מסתתר סדר-יום מסוים, המושתת על ערכים מוסריים. אולי לשר תחבורה סוציאליסט יהיה חשוב לחזק את הזמינות של תחבורה ציבורית לאוכלוסיות חלשות, ומנגד לשר תחבורה ליברלי להרחיב את מערכת הכבישים כדי להקל על העומס. אבל, כן נכון הוא שבגלל בעיית השיח הרדוד ישנה תחושה ש"אין על מה לדבר", כי באמת ממרבית הדיונים הפוליטיים הנערכים באמצעי התקשורת לא יוצא יותר מדי, לא במובן הפרקטי ולא במובן ההשכלתי.
